בתיאטרון פלייבק יעלו את החיים שלכם על הבמה וינסו להראות לכם צדדים שלא חשבתם עליהם. כתבתנו צפתה במחזה של עצמה והצליחה אפילו לצחוק

מאת דיקלה גל-עד

לא נגזים אם נטען שלכל אחד יש סיפור חיים, או לפחות אפיזודה מעניינת מחייו, ששווים המחזה. כמה מאתנו אפילו חולמים בסתר שהללו יועלו על במה. מסתבר שהחלומות האלה יכולים להתגשם, בתיאטרון פלייבק.

מדובר בתיאטרון סיפורי חיים ואלתור, הפועל לפי שיטה מיוחדת שבה פועלים מגוון תיאטראות פלייבק ברחבי העולם. הרעיון העומד מאחוריהם, הוא הענקת משמעות לסיפורי החיים שלנו.

הז´אנר נוצר באמצע שנות השבעים בניו-פולדס שבצפון ארצות הברית בידי קבוצת שחקנים שבראשה עמדו ג´ונתן פוקס ואשתו ג´ו סלאס, ואשר חיפשה אמירה אישית יותר מכפי שהיה מקובל אז בקבוצות תיאטרון. המודל שהם פיתחו כולל קבוצת שחקנים, מנחה, מוסיקאי וקהל, והמופע אינטימי ובלתי אמצעי ומתאים, לכן, לאולמות קטנים. הסיפורים שמביא הקהל, אירועים אמיתים מחייו, הם הבסיס לכל מופע.
הערב שהשתתפתי בו התקיים באולם לא גדול שהכיל כיסאות מסודרים בחצי גורן. השחקנים, לבושים שחור, התייצבו מול קהל של כ-120 איש, ופתחו בהצגת משפחותיהם, עם סיפורי היסטוריה ומעט הדרכה שנועדו לדרבן את הצופים להעלות נקודות ציון מחייהם. המנחה, מסבירה לקהל מה עומד לקרות הערב: בהתאם להיענות הקהל ומגבלות הזמן, יגיע מדי פעם אל הבמה אחד המשתתפים מן הקהל ויספר סיפור מחייו. מאחר שאין מתנדבים, המנחה מזמינה את המשתתפים להיזכר בדברים שאירעו להם באותו בוקר. אחת מהן אומרת: "נגמר לי המצבר", וצוות השחקנים נכנס מיד לפעולה. כל אחד מהם מעלה אסוציאציה משלו למקרה הזה, בליווי מחווה הולמת.
מצדו האחר של החדר מונפת יד. המנחה מזמינה את בעליה, אישה בת 30 ומשהו, לשבת לידה ולהציג את עצמה. סיפורה היה מהמשעממים ששמעתי בחיי, אבל לאחר שהמשתתפת הוזמנה לבחור מבין ששת השחקנים את השחקנית שתשחק את סיפורה, הייתי מרותקת. לא הייתי מעלה בדעתי שאפשר להוציא משהו מהסיפור הזה, בטח לא מופע כל כך רגיש, אמפתי ומעניין.
רגע מקודש
אז מה הסוד שלכם?
המנחה: "השחקנים מאלתרים סצנות ודימויים לפי הסיפורים, ותמיד מתוך רגישות וכבוד לסיפור ולקהל. אין קטע של ירידה על קהל או ניצול הסיפור, תמיד השחקנים מקשיבים ממקום עמוק, מתחברים למה שזה מחבר אותם, ועם זה הם יוצאים. לפעמים הם מתייחסים אל הרובד הסיפורי, אל העלילה, לפעמים הם מתייחסים לתכנים נסתרים יותר, לפעמים לקולות נוספים שנמצאים בתוך הסיפור, ולפעמים הם מתייחסים רק אל הרובד הרגשי.
"כשם שהמספרים עוברים תהליך, גם אנחנו עוברים תהליך. המופע מגייס את כל המשאבים שלנו, ואנחנו יוצרים עם המספר סוג של יחסים ואינטראקציה, על אף שבזמן ההופעה אנחנו לא מסתכלים עליו. ההוראה היא לא להסתכל על המספר, כדי שהוא יוכל לראות את ההופעה כתמונה או כהתרחשות. ברגע שאני מסתכלת לו בעיניים, אני יוצרת אתו יחסים. ואז אנו מרגישים את האדם שיושב ומסתכל ונושם אתנו, ומתרגש אתנו, והדמעות שלו, הצחוק שלו, חוסר שביעות הרצון לפעמים – הם סוג של יחסים יצירתיים. כשהמופע מסתיים אנחנו עוצרים, מורידים את הדמות ומסתכלים על המספר, והמספר מסתכל חזרה, ויש הכרה הדדית במה שהתרחש. זה רגע כמעט מקודש".
הקבוצה, שעובדת יחד כבר 11 שנים, מתוגמלת מהיחסים המיוחדים הללו שנוצרים עם הקהל. מפגשים לא מעטים מעוררים חוויות מרגשות, אחרים מביאים ליצירת קשרים מחודשים, על רקע נתק כלשהו שהועלה בצורת סיפור מומחז. "זה יכול להיות ערב קליל, וזה יכול להיות ערב מאוד טעון", אומרת המנחה. "לפעמים זה מתחיל קל, ואז מגיע איזה סיפור מאוד קשה".
בערב שבו השתתפתי ביקשתי לספר סיפור אישי, שעסק במערכת יחסים שהסתיימה לאחרונה. המנחה הנחתה אותי לבחור מבין השחקנים כמה זוגות שיתנו פרשנויות שונות. ישבתי נפעמת לנוכח ההבנה העמוקה שאליה הגיעו שחקני פלייבק. כל אחד מן הזוגות נכנס לנעלי הגיבורים (שאני אחת מהם) והראה לי צדדים שונים של הסיפור. בין לבין שילבו חברי הצוות בדיחות, שאפשרו לי לצחוק על עצמי ולהגיע לסוג של פורקן.
איך התגובות?
"אנשים מגיבים בהתרגשות וקוראים ´איך הבינו אותי!´, ותגובות מהסוג הזה. בשלב הבא יש שאומרים ´עכשיו אני מבין משהו שלא הבנתי קודם´, ´אני מרגיש הקלה´, ואפילו ´איזו מתנה קיבלתי´. הרבה אנשים אומרים שהם צריכים ללכת הביתה ולחשוב, ויש כאלה שמתקשרים אלי למחרת ואומרים ´כשהסיפור שלי ירד מהבמה לא ידעתי מה בדיוק קורה לי. כל הלילה חשבתי, ונשארו איתי כמה תמונות וכמה משפטים שהם אמרו´".
לפעמים, היא מספרת, אנשים עושים מעשה בעקבות הערבים הללו, וממשיכים בעצם את הסיפור מהמקום שהופסק בו בהצגה. למשל, מתקשרים לבן משפחה שניתקו אתו את הקשר, או מספרים משהו שלא יכלו לספר עד אז. "ההצגה", מסכמת המנחה, "נכנסת כאיזו חתיכת חיים לתוך החיים שלהם".
קצת כמו פסיכודרמה, לא?
"ממש לא. בפלייבק, שלא כמו בפסיכודרמה, המספר איננו משחק. הוא יושב מהצד וצופה בסיפור, נותן את הסיפור כתסריט, כבסיס למחזה, ומקבל בחזרה מן השחקנים. זה ה-Play-back, האינטרפרטציה היצירתית שלהם לסיפור שלו. הם לא חייבים להיות נאמנים לפרטים המדויקים שהוא מספר; הם חייבים להיות נאמנים לרוח הסיפור, לגרעין. זאת אומרת, שכאשר הוא יראה את זה, הוא עדיין יזהה את הסיפור שלו באיזשהו אופן.
"המספר בוחר את השחקנים. הוא מצביע על השחקן שישחק אותו, הוא לא מביים, הוא לא מנחה אותם איך לשחק. זה בעצם סוג של יצירה עצמאית. הוא יכול בסוף לבקש איזו סצנה שהייתה חסרה, וזה כבר תלוי במנחה, שרואה את התהליך ומחליט אם יש צורך בסצנה נוספת או בסוף אחר. כי אנחנו בתיאטרון, ויכולים להזמין סוף אחר. לפעמים הסוף כבר מתרחש תוך כדי העלילה, והשחקנים כבר משחקים את הסיפור בצורה כזו שהם מגיעים למקום שהמספר סיפר, אבל הם לא מפסיקים איפה שהוא הפסיק אלא לוקחים את הסיפור מהלך נוסף המאפשר, בעצם, סוף אחר או סוף שלא התרחש עדיין".