שימוש בתיאטרון פלייבק (playback Theatre) לטיפול בנוער מנותק
עבודה עם נוער מנותק מתאפיינת במאמץ תמידי "להגיע" לעולמם של בני הנוער, לרכוש את אמונם ולבסס את הקשרים עמם. לשם כך אנו נזקקים בעבודתנו הטיפולית לפתיחות, לגמישות וליצירתיות.מאת נגה נשר
נוער מנותק מתקשה להביע את עצמו באופן ישיר וחסר את הכישורים החברתיים הנדרשים לתפקוד התנהגותי נורמטיבי מבחינה חברתית. הקושי יכול לנבוע ממחסומים קוגניטיביים, רגשיים, ביצועיים והתפתחותיים.אחד האמצעים היצירתיים והיעילים בעבודה עם בני נוער הוא השימוש בדרמה טיפולית ובתיאטרון קהילתי. השימוש בהבעה ויצירה בטיפול יכול לעקוף מחסומים והגנות ולאפשר חיזוק של הביטחון העצמי והדימוי העצמי.

בעבודתי בקידום נוער השתמשתי בטכניקה פשוטה וקלה ליישום "תיאטרון המשחק החוזר". זוהי שיטה שבה נעשית דרמטיזציה באמצעות אלתור של סיפורי חיים אמיתיים של משתתפי הקבוצה. השיטה אינה מאיימת על המשתתפים בגלל אלמנט ה"הרחקה", והיא קלה ונוחה לעבודה עם בני נוער. בני הנוער שעבדתי עמם בשיטה זו שיתפו פעולה, ביטאו את עצמם וחשפו סיפורים אישיים. המשתתפים האחרים שיתפו פעולה במשחק ובהקשבה.

 

רקע תיאורטי

תיאטרון המשחק החוזר או הפלייבק (Play Back) פותח לראשונה בארה"ב בשנת 1975 על ידי ג'ונתן פוקס וקבוצת תיאטרון המשחק החוזר המקורית. שיטה זו קשורה בפילוסופיה ובמעשה לשיטת הפסיכודרמה של מורנו – בהערכתה לספונטניות, לקהילה ולמתן תוקף לניסיון האנושי באמצעות החלפת סיפורים אישיים תוך שימוש בדרכים טקסיות.

השיטה בנויה על מנחה – במאי, קבוצת שחקנים המשתמשת באמצעים מינימליים – בדים, כלי מוסיקה פשוטים וכיסאות, וכמובן קהל משתתפים. המנחה מדובב אנשים לספר סיפורים אישיים, ואותם משחזרים השחקנים באמצעות אלתור. הקהל חולק סיפורים דומים עם המספר בסוף ההצגה. ניתן "לתקן" סיפורים או ללכת עם הפנטזיה, לשנות את סוף הסיפור וכדומה.
* עובדת קידום נוער בגני תקוה.

קבוצות מסוג זה קיימות בעולם כולו. המעניין בשיטה הוא יישומה הטיפולי בעבודה קבוצתית. הקהל מוחלף בחברי הקבוצה והמספר הוא אחד מחברי הקבוצה. הבמאי הוא מנחה הקבוצה.

יש לזכור שהמספר נשאר צופה בזמן ההצגה, מה שמאפשר לו לראות את הסיפור מהצד כפי שהוא משוחזר לנגד עיניו, וזה נותן לעתים זווית התבוננות שונה או חדשה. בסוף המשתתפים חולקים סיפורים אישיים דומים ו/או אסוציאציות אישיות עם המספר, וכך אין הוא נשאר בתחושת בידוד וריחוק. המספר נשאר בתחושת שליטה, כיוון שהוא בוחר את השחקנים שישחקו את הדמויות השונות, הוא נותן שם לסיפור, מתאר כיצד הרגישו הדמויות בסיטואציה ומתאר אותן באופן כללי. לעתים ניתנת לו בסוף אפשרות לשנות את הסיפור, כפי שהדבר נעשה בקבוצת תיאטרון, ואז תחושת השליטה מתחזקת ויש חוויה מתקנת. הדבר מומלץ רק אם המספר מעוניין בכך באמת.

המשתתף זוכה לעתים בתובנה ובחיזוק הדימוי העצמי, הן כמספר החולק סיפור והן כשחקן המשחק בסיפור של מישהו אחר.

שיטת תיאטרון המשחק החוזר פותחה כאמור משיטתו של יעקב לוי מורנו, אבי הפסיכודרמה. מורנו התעניין תמיד בנושאים חברתיים והתמקד בקבוצות הדחויות והסובלות בחברה. הוא לא הסתפק בהבעת דעות בעניין, אלא יצא לעבוד בפרברי עירו וינה עם קבוצות כאלה.

מורנו הגדיר את הפסיכודרמה כ"תרבות מרפאה בזעיר אנפין" היכולה להיעשות "בתוך מסגרת חיי הקהילה עצמה… ובתיאטרון הטיפולי הניטרלי, האובייקטיבי והגמיש".

הפסיכודרמה מביאה את המשתתפים למעורבות כה רבה, עד שאינם "עומדים על המשמר" שלהם, ובדרך ספונטנית, תוך כדי הצגה דרמטית, הם מגלים את הקונפליקטים הפנימיים שלהם. יש עוצמה רבה באפשרות לחזור ולחוות מראש רגעי חיים הרבה יותר מאשר "לדבר על".

ניתן לטפל בהווה, בעבר ובעתיד באמצעות הפלייבק והפסיכודרמה. מורנו ראה בשיטתו את התיאטרון של האמת או של המציאות, ובגישתו יש דגש על הדרכים שבהן ניתן לעורר ספונטניות ותגובות יצירתיות לשינוי מצבים בחיים וכן קתרזיס – מתן פורקן לרגשות.

הודות לטבעה ההתנסותי-חווייתי של הפסיכודרמה (ושל הפלייבק), היא מצליחה להביא את האדם לפעול בו-זמנית באמצעות הכרה, פעולות וביטוי רגשי. דבר זה מבטיח עבודה אינטנסיבית וסיכוי רב יותר לעורר ספונטניות והתפרקות ממתח נפשי וממגננה מיותרת, ופותח פתח לקתרזיס.

יתרונות תרפויטיים נוספים המיושמים בפלייבק: לאנשים יש צורך אנושי בסיסי לספר את סיפורם. תחושת הזהות האישית, מקומנו בעולם ותפיסת עולמנו באים מתוך הסיפור.

הפלייבק יוצר תנאי חממה שבהם יכול האדם לחוות תחושת שייכות, כבוד הדדי, ביטחון והכלה אשר לבדם עשויים לחולל תיקון.

היצירתיות האסתטית והאפקטים הטקסיים משמשים כמסגרת להעצמת הסדר הפנימי אצל המשתתפים.

האפשרות הניתנת למספר לצפות מזווית מרוחקת ובטוחה בסיפור חייו, ומפרספקטיבה שונה זו "לביים" מחדש את סיפורו, לשנות סוף טראומטי, להמציא ולפנטז אפשרויות עתידיות, ולעתים אף לעשות "חזרה" בעצמו – כל אלה מובילים לשליטה מוגברת במהלך החיים ולהגברת האוטונומיה והבריאות.

פסיכודרמה וטכניקות פסיכודרמטיות קיבלו חיזוק אמפירי והוכחו כיעילות בעבודה עם מטופלים (ראה , Bandura 1968,1971; Boires, 1972 Bonarius, 1970; Krietler & Krietler, 1968). הן נמצאו יעילות במיוחד בעבודה עם ילדים ונוער בשיפור סתגלנותם והשתלבותם החברתית, העשרת למידתם ושיפור כושר ריכוזם. פסיכודרמה נוסתה בעיירה במרכז הארץ, עם בני נוער שנשקפה להם סכנת נשירה, והממצאים הראו הצלחה גדולה יותר בהשוואה לשיטות אחרות שנוסו בתוכנית (שמש וברגר, 1989).

 

הרקע לפרויקט

בטכניקת הפלייבק ניתן להשתמש ככלי להבעה עצמית יצירתית בקבוצות, או כמסגרת לפעילות של קבוצת דרמה של בני נוער.

בעבודתי השתמשתי בטכניקה בשני האופנים:

א. בקבוצות מעורבות של בנים ובנות בכיתות ח', שעמם עבדתי תוך שימוש    בפלייבק
כשיא הפעילות. מטרתו הייתה לאפשר להם לבטא את עצמם    ולהביע רגשות
ומחשבות על עולמם.

ב. בקבוצה מעורבת של בנים ובנות בכיתות ח', אשר חלקם שייכים לקבוצת סיכון. מטרת
הקבוצה הייתה לגבש קבוצת תיאטרון "המשחק החוזר", על ידי רכישת מיומנויות
משחק ואלתור.

פעלנו במסגרות אלו למטרות מניעה, מתוך ידיעה שיש בעיות התנהגותיות  בשכבת גיל
זו בחטיבת הביניים.

 

שלבים בהפעלת המודל הטיפולי

הפלייבק פחות ישיר וחושפני בהשוואה לפסיכודרמה. אלמנט ה"הרחקה", הקיים כאשר המספר צופה במתרחש לאחר שסיים לספר את סיפורו, מפחית את רמת המעורבות שלו. בכל זאת מדובר בסיפורים אישיים ואמיתיים המסופרים על ידי חברי הקבוצה, דבר הדורש רמת חשיפה ופתיחות רבה. מסיבה זו החלטנו להשתמש בפלייבק בצורה הדרגתית ובהתאם לתהליך הקבוצתי – לבסס אמון, קשב, קשר ושיתוף פעולה לפני שניגשים לחשיפה עמוקה יותר.

דוגמאות:

א. בקבוצות התרפיה בהבעה ויצירה נעזרתי בתרגילי חימום וגיבוש קבוצה    רבים, תוך
שימוש בכלים שונים בשילוב אמנויות.

ב. בקבוצת הדרמה השתמשתי בתהליך הכשרת שחקנים, שבו הם חיזקו את  הקשר
ביניהם, גיבשו זהות קבוצתית ורכשו מיומנויות משחק ואלתור. רק אז תרגלנו את
טכניקת הפלייבק, תוך שאיפה להופיע בפני ילדים ונוער    בהמשך.

 

המודל הטיפולי

הפלייבק פועל במסגרת מובנית הנותנת למשתתפים תחושת ביטחון ומאפשרת פתיחות והבעה עצמית. בתחילה המנחה מסביר באופן כללי את מה שעומד להתרחש. הוא יכול לבקש סיפורים. מתחום תוכן מסוים או לספר סיפור אישי קצר. בעבודה עם בני נוער רצוי להתחבר אל עולמות התוכן המעניינים אותם: יחסי מורים-תלמידים, הורים-ילדים, בנים-בנות וכו'.

אחר כך המנחה שואל מי רוצה לספר סיפור. מהירות התגובה תלויה בקבוצה הספציפית. אם הידיים אינן מורמות, יש לחכות בסבלנות ולא ללחוץ.

כאשר עולה מספר, הוא יושב על הכיסא ליד המנחה – כיסא המספר. יש לכבדו, לדובבו ולהנחותו בעדינות. בסוף הסיפור עליו לתת לסיפור שם ולחלק תפקידים לחברי הקבוצה על פי הדמויות בסיפור. הבחירות אינן מקריות בדרך כלל.

המספר מתאר את הדמויות ואת רגשותיהן בסיטואציה. השחקנים מתארגנים במהירות ומציגים את הסיפור. המספר צופה בלבד. בסוף האנשים חולקים עמו חוויות דומות מתוך עולמם האישי.

להלן דוגמאות לסיפורים שסיפרו שני מספרים.

דוגמה א: נערה נזכרה בתקופת מלחמת המפרץ כיצד אמה שכחה את אחותה מחוץ לחדר האטום. הצפייה בשחזור הדרמטי העלתה חיוכים רבים, אך ניתן היה לחוש ברגשות האימה, חוסר האונים וחוסר ההגנה שהנערה חוותה באותה תקופה. הסיפור הוא למעשה הקצנה של אותה תחושה, כאשר עולים ברקע תכנים נוספים המעסיקים בני נוער.

דוגמה ב: נער תיאר את צירי הלידה של אמו והציפייה לאח שבדרך. הצפייה בהצגה חידדה אצל אותו נער את רגשות הקנאה שלו באחיו והעובדה שכעת אינו עוד "הנסיך" היחיד בממלכה. הדבר התאפשר בזכות משחקם הרגיש של חבריו לקבוצה, שקלטו מבין השיטין את רגשות הקנאה והתחרות והקצינו אותם במשחק עצמו.

כללים חשובים שאותם יש לזכור ולשמור בתהליך העבודה: המסגרת חשובה והיא באה להגן על המספר וחברי הקבוצה. על כן יש לשמור על פתיחה טקסית חוזרת, ראיון באותה מתכונת וסגירה באמצעות התחלקות בחוויות של המשתתפים. אין מקום לביקורת ושיפוטיות במשובים (פידבקים), אלא להתחברות ממקום אישי ורגשי בלבד. למספר יש המילה האחרונה. יש לזכור שהוא המטופל במסגרת הקבוצה.

אסור להשאיר דברים לא סגורים בקבוצה. יש לסיים סיפור עד הסוף ולאפשר למספר תיקון, אם הוא מעוניין בכך.

 

סיכום והערכה

הערכת התוכנית מראה שיפור ניכר באווירה הקבוצתית ובהתנהגות חבריה. הנערים/ות גילו סובלנות, פתיחות, אמון וקשב רבים יותר. חלק מהמשתתפים נראו בטוחים יותר בעצמם וספונטניים יותר בהתנהגותם. התגובות בסוף היו: "למה לא התחלנו מוקדם יותר בפלייבק ומדוע מסתיימת הקבוצה".

כמובן, היו משתתפים שלא גילו עניין בנעשה בקבוצה.

בכל קבוצה אנשים פתוחים יותר או פחות. יתרונה של השיטה, שהיא מאפשרת לכל משתתף לבחור בתפקיד המתאים לו – מספר, שחקן, ובכל מקרה להיות מעורב במתרחש אפילו באופן פסיבי.

כיוון שהגישה עוקפת הגנות וחושפת סיפורים אישיים, צריך להשגיח שהמספר לא ירחיק לכת יותר מדי בסיפורו, מעבר ליכולת העמידה בחשיפה.

מומלץ לשלב בפעילות בדים וכלי נגינה פשוטים, דבר שלא התנסיתי בו בינתיים במסגרת עבודה קבוצתית. כמו כן, בקבוצות ארוכות טווח ניתן לתת למספרים להשתתף בהצגה של סיפורם, ואז אנו גולשים מעט יותר לתחום הפסיכודרמה.

אני ממליצה לנסות את המודל עם בני נוער מנותקים, שלא במסגרת מניעה בלבד.

מקורות

ארצי, ע. (1991). פסיכודרמה. דביר, תל אביב, עמ' 13.

נהרין, א. (1985). במה במקום ספה – פסיכודרמית. צ'ריקובר, ת"א, עמ' 21.

רשף-מאיר, ד. (מרץ 1990). "מעברים". י.ה.ת. ירושלים, עמ' 38-37.

שמש, א. וברגר, ר. (1989). הערכת שינויים בהסתגלות תלמידי תיכון בעקבות תכנית התערבות למניעת נשירה מלימודים. שירותי תיקון והעבודה הסוציאלית. פפירוס, 227-219.