פלייבק – פורסם בירחון 'חיים אחרים' גליון מס. 99 דצמבר 2004
מוצאי שבת. 21:00 בערב. קהל נרגש ונבוך מתיישב אל מול במה חשופה כמעט. אל הבמה עולים שישה שחקנים בבגדים שחורים, ומיישבים על קוביות עץ פשוטות אל מול הקהל. מוזיקאי תופס מקומו מימין להם.

מאת סלעית אחי מרים

המנחה מצטרפת ומברכת את הקהל. היא מציגה מס' שאלות: "כמה אנשים הגיעו לבד הערב?" ידיים נבוכות מתרוממות לאוויר. "ומי הגיעו כזוג"? ידיים נוספות. "וכמה הגיעו בחבורות"? צחוקים מבוישים וידיים מהוססות. השחקנים נעמדים על הבמה וכל אחד מציג את עצמו בסיפור קצר שמשמעותי עבורו באותו ערב. שושה מספרת על ביתה בת השנתיים שרגע לפני שהיא יוצאת להופעה אומרת לה: "אמא, אני לא מוכנה שאת הולכת כל הזמן". הלל מספר על ההתמודדות עם אובדן חוש הריח שלו בעקבות תאונה שעבר. רינה מספרת על נסיעותיה להודו ללא משפחתה בחגים, כשכולם חוגגים יחד ורק היא נאבקת על הגדרתה העצמית כאינדיבידואל. ערן מספר על הקושי לקבל את הפרידה מחבר שנפטר בהודו ולירונה מספרת על האתגר שבמילוי תפקידים שונים ומגוונים.

אורית מצליחה להעלות חיוך כשמספרת כל ניסיונותיה להתמודד עם הפחד במתקן רכבת ההרים שבלונה פארק עליו היא נאלצת לעלות עם ביתה הקטנה. אח"כ מבקשת המנחה מהיושבים בקהל לפנות אל מי שיושב לידם ולהציג את עצמם. "ספרו אחד לשני מאיפה הגעתם ועם מי ולמה באתם לפה הערב". הפוקוס עובר לקהל והשחקנים צופים. האווירה משתנה. וכשהמנחה מזמינה את המתנדבת הראשונה לספר את סיפורה ("זה יכול להיות כל סיפור. מעשה שקרה בעבר הרחוק, או תחושה שהרגשתם היום, הסיפור יכול להיות מצחיק, מרגש או מפחיד") יש בקהל תחושה של קבוצה מגינה ולא מנוכרת. המתנדבת מוזמנת לשבת ליד המנחה ומספרת. היא ג'ינג'ית. וכילדה הייתה הג'ינג'ית היחידה בכיתה. בשכונה. כולם צחקו ממנה. רק אמה חשבה שג'ינג'י זה מקסים.

זה היה בשנות השישים ולעיר הגיעה ההצגה "פרנסואה ראש גזר". הפרסומים להצגה הזמינו את כל הילדים הג'ינג'ים לבוא להצגה בחינם. כשהגיעה לאולם גילתה קהל מלא בראשים כתומים ומנומשים. כשחזרה הביתה בסוף היום שאלה אותה אימה איך הייתה ההצגה. היא לא ידעה.. "במשך כל ההצגה הסתכלתי על הראשים ג'ינג'ים מסביב.." המספרת בוחרת מבין השחקנים את השחקנית שתשחק אותה. אח"כ היא מתבקשת לבחור שחקנית שתגלם את אימה ודמויות נוספות. השחקנים שנבחרו מתארגנים בתוך פחות מדקה לעיני הקהל. הם בוחרים בדים, מארגנים את החלל בעזרת קוביות העץ ומתחילים בשיקוף. לאחר שסיימו הם פונים למספרת ומסתכלים אליה. יש רגע של התרגשות, של תודה. וכשהמספרת חוזרת לתפוס את מקומה הקהל עוטף אותה בחיבוק מחזק ותומך.

תן לי סיפור ואשחק אותו בחזרה בשבילך

הפלייבק (PLAYBACK) התפתח בשנת 1975 במדינת ניו-יורק ע"י השחקן והדרמה תרפיסט ג'ונתן פוקס כחלק מניסויים שנעשו בשנות ה- 70 בתחום התאטרון בחיפוש דרכים שונות להגיע לקהל, להביא את התאטרון קרוב יותר למציאות ולשבור את התאטרון המסורתי המבוסס על מחזה כתוב. הפלייבק חוזר למקורות התאטרון. הוא מכבד את מסורת מספרי הסיפורים ומושפע מעוצמת התאטרון הטקסי-פולחני אליו נחשף פוקס בתקופת שהייתו בנפאל וההשפעה של תאטרון זה על חיי היומיום של הקהילה המקומית. כמו-כן הושפע פוקס מפסיכודרמה, שיטה אותה למד באופן יסודי. (ראה מסגרת). ג'ונתן פוקס ואשתו ג'ו סאלאס הקימו את ביה"ס לפלייבק בצפון מדינת ניו-יורק אותו הם מנהלים עד היום.

בפלייבק, הסיפורים היומיומיים שעולים מהקהל מאולתרים על הבמה באמצעים תיאטרליים מינימאליים – כגון בדים צבעוניים וקוביות עץ ויכולים להיות ורבאלים או אבסטראקטים-סימבולים ולהשתמש בנוסף לדיאלוג או במקומו בתנועה, קול ומוזיקה, בובות, מסכות ועוד. הדגש הוא על לב בסיפור, על התמצית, ולא על שיחזור מדויק של כל פרט ופרט.

עינב – עו"ס ופסיכודרמטיסטית מגיעה להופעות של קבוצת הפלייבק "משחק מהחיים" למעלה משנתיים באופן קבוע ומעולם לא עלתה לספר סיפור. "הדינאמיקה של המספר ושל הקרובים לו היושבים בקהל מרתקת אותי. יש משהו בסיפורים מהחיים ובאופן ששחקני הפלייבק מוצאים משמעויות נוספות לכל סיפור שמחזיר אותי להופעות שוב ושוב. במופע האחרון עלה גבר כבן 45 וסיפר שכשהיה בן 4 בבית הילדים בקיבוץ לא הייתה מטפלת. אבל הייתה בקיר מין קופסא שנקראת 'שמרטף' למקרה שנזקקת לעזרת מבוגר. ערב אחד הוא חלה וקרא למטפלת דרך השמרטף'. ואז הגיעה מכשפה, נתנה לו רעל והלכה. גם אני הייתי ילדה בקיבוץ. כשראיתי את הפלייבק הלב נורא דפק לי ורציתי לדבר איתו. הרגע שבו בשחקנית ששיחקה את המכשפה ערסלה את הילד תוך שהיא שרה לו "בואי אמא" היה רגע חזק במיוחד".

לישראל הגיע הפלייבק בשנת 1990 במקביל ע"י שני מנחים בעלי גישות שונות שהתמקצעו בחו"ל. יהודה ברגמן שהגיע מהכיוון הטיפולי ואביבה אפל, שחקנית, שהתמקדה בכיוון האומנותי תאטרלי. בשנתיים האחרונות גבר העניין בתחום הפלייבק בארץ וכיום פועלות פה למעלה מ10 קבוצות, רובן ככולן בהנחיית תלמידים של אחת משתי הגישות. כל הקבצות נפגשות על בסיס קבוע למפגשים שבועיים או דו-שבועיים ועוסקות בחקר הפלייבק, בשכלול ופיתוח פורמטים, בחזרות ובעבודה עצמית. הקבוצות עובדות בצורה וולונטארית, ולמעשה אף אחת מהקבוצות לא כלכלית, בשל כמות השחקנים והמוזיקאים הגדולה על הבמה אל מול קהל, לרוב אינטימי באולמות קטנים. קהל היעד הוא מגוון, החל ממפגשים בפני קהל פתוח, אקראי, מסביב לנושא מסוים כגון 'מסע', 'פרידה', החמצה' או ללא תמה מיוחדת, דרך עבודה עם קבוצות מיוחדות כגון נפגעי טרור, אמהות ובנות, ליווי חולים סופניים, ואפילו מסיבות יום-הולדת ועד לעבודה מול סקטורים מקצועיים כגון מורים, רופאים ומטפלים, ככלי לשיקוף בתקופות של שינויים במערכת, בהשתלמויות ובכנסים. יש קבוצות, כגון אנסמבל פלייבק בהנהלת נילי לובראני רולניק שלא מקיימות הופעות פתוחות אלא מעדיפות להופיע רק דרך הזמנות של ארגונים וחברות. הקבוצה מקיימת פעם בחודשיים חזרה פתוחה בפני קהל מצומצם ואינטימי. ויש אף קבוצות שעובדות ללא קהל, והמפגשים הם סגורים למשתתפים בלבד.

בילוי אלטרנטיבי

"בשבילי הפלייבק הוא קודם כל תאטרון של כאן ועכשיו" אומרת אביבה אפל מנהלת קבוצת הפלייבק "משחק מהחיים" העובדת כבר 14 שנים עם שבעה שחקנים, חמישה מהם מהגרעין המייסד. "המטרה שלי היא תאטרון שירגש, שתהיה בו אמת, שמה שקורה בו יצמרר אותי."

במה שונה, אם כן, הפלייבק מסטנד-אפ או מופעים כגון 'של מי השורה הזאת'?

"הסטנדאפיסט מנצל את המספרים, את הקהל, כדי להיות מצחיק על חשבונם. השחקנים בקבוצה שלי מיומנים בכלי אסתטי . הם רקדנים, שחקנים, או מיומנים באיזושהי קונבנציה תאטרלית, ובנוסף הם מקבלים הכשרה של פלייבק לחוסר שיפוטיות, רגישות, ואמפתיה. הפלייבק הוא לא בידורי למרות שיכול להיות מבדר. סצינה הכי בנאלית, פשוטה, יומיומית יכולה להפוך לרגע קסום או מצחיק עד דמעות. "

למה דווקא סיפורים של הקהל?

אביבה: "הצפייה בפלייבק היא צפייה אקטיבית. כשמישהו מספר סיפור מייד חושבים בקהל: 'איזה סיפורים אני הייתי מספר' ונזכרים אסוציאטיבית בסיפורים שלהם. עצם המחשבה הזו מעבירה אותם תהליך אינטימי עם עצמם ועם אחרים. אחרי ההופעה אנשים נשארים ומדברים אחד עם השני או עם המספרים. ניגשים לשחקנים ומשתפים בחוויות. זה לא שחקן-כוכב שם למעלה, זה אנשים כמותם. גם הם יכלו לספר. יש ערך ומשמעות לסיפור שלהם. יש חשיבות לחיים שלהם. בהופעות מול קהל פתוח מעניין לשמוע מה שונה ומייחד כל אחד מאתנו ומה הכללי והאוניברסאלי. אני לא עובדת מסביב לתמה מסוימת, אבל לרוב התמה נחשפת במהלך הערב ונמצא חוט המקשר שבין הסיפורים."

את מאוד נזהרת מהמילה 'טיפול'

"הצפייה בפלייבק יכולה להיות חוויה מרפאת אבל היא לא תהליך טיפולי. היא החוויה היא חד-פעמית. ערב מוצלח חושף רבדים מהמקום האנושי, כמו סופר או משורר שלוקח רגע סתמי ומשתמש בכלי האומנותי שלו כדי לבטא אותו בצורה מוצלחת."

נורית שושן שחקנית ומנחה מורשית בקבוצת "משחק מהחיים", מורה לדרמה ומטפלת הוליסטית מוסיפה: "אנחנו קודם כל עושים אומנות. כל אומנות היא בשביל הנשמה. כשאדם מספר סיפור יש בכך נחמה. יש סיפוק מאוד גדול כשמשהו שסופר נגע בנו, שמשהו ששיחקתי יצא מתוך הקרביים שלי, כשהצלחתי לשקף ולגעת בלב שלו. בשבילי זו מתנה גדולה כשאני רואה את השינוי בפנים של המספר ואצל הקהל. אז אני מרגישה שלמות. כמו מעגל – הסיפור יצא מהמספר עבר דרכי וחזר אליו."

דני נבט העומד בראש קבוצת תאטרון פלייבק באר-שבע, מסכים עם הגישה הזו: "אני במאי, לא תרפיסט. איש של תנועה ותאטרון ויזואלי. אנחנו משתמשים בסיפור האישי כחומר לתאטרון. הקבוצה שלנו עובדת גם עם מסכות מהקומדיה דל-ארטה ועם מסכות לבנות. הגוף מביע את הרגשות והיצרים שמקבלים צורה גסה, גדולה, תזזיתית. זהו מוטיב ייחודי לקבוצה שלנו. אבל זהו לא רק תאטרון. דווקא בויכוח של עד-כמה-אפשר-להעמיק ולגעת במספר אני חסיד של 'ללכת עד הסוף' עם השיקוף. אני די ישיר. לא מפחד לגעת. אני מאמין בתרפיה". קבוצת פלייבק באר- שבע מופיעה כשלוש שנים על בסיס קבוע באוניברסיטת בן-גוריון מול קהל סטודנטים שהפכו ל'גרופיז' של הקבוצה. בנוסף, עורכת הקבוצה פעם בשנה מסע בן שלושה–ארבעה ימים שבו היא מופיעה בהתנדבות מול אסירים, ילדים נכים ועוד ברחבי הארץ. "בעיני זה חלק חשוב בעבודה שלנו. ביכולת לתת מעצמנו. זוהי התרומה שלנו לקהילה"

הכיוון הטיפולי

פזית אילן ברקוביץ'– דרמה תרפיסטית מרכזת קבוצת הפלייבק "מראות" הפועלת השרון

היא תלמידה של יהודה ברגמן.

"אם צריך למקם אותנו על הקשת שבין טיפולי לבין בידורי–תיאטרלי, הייתי ממקמת אותנו בהחלט יותר בכיוון הטיפולי. למרות שזה תלוי בקהל. אם נופיע במסיבת יומולדת 50 , ברור שהכיוון יהיה יותר הנאה. אבל הכיוון הקומי הוא מוקש ידוע ותמיד עובד טוב עם הקהל. אנחנו מנסים להיזהר מזה.

אנחנו עובדים בזהירות רבה ומכיוון שמדובר באירוע חד-פעמי ולא בתהליך מתמשך, ניזהר לא לפתוח דברים. המטרה שלנו היא לאפשר למספר לקבל איזושהי חוויה רגשית. לראות את הסיפור שלו מזווית אחרת, דרך מראה אחרת. לזכך חוויה רגשית ולהחזיר אותה, תוך מודעות לגבולות. זוהי לא 'סדנא ברגע'. הייחוד של הפלייבק הוא שאתה בשירות המספר. זה תנאי שאי-אפשר להתפשר עליו. המספר במרכז ואתה משרת אותו, לא מבקר ולא שופט, אז זה יהיה מכבד, אמפטי ואותנטי. אנחנו מנסים להבין מה הוא מספר ולמה הוא מספר. עם מיקוד ורגישות אבל בלי יומרות להפוך לו את החיים. כמובן שחשוב גם שהמוצר יהיה איכותי דרמטי."

מי קהל היעד שלכם?

"אנחנו מעדיפים לעבוד מול קבוצות שמזמינות אותנו ולא בהופעות פתוחות לקהל. הופעות פתוחות לא מאפשרות תמיד עומק. אנשים המגיעים ממקומות שונים זהירים יותר ופחות פתוחים וחושפים".

סוזאנה פנדזיק דרמה תרפיסטית – ייסדה לפני כשנתיים את קבוצת הפלייבק הירושלמית.

הקבוצה מורכבת מאנשי טיפול וחינוך. אין שחקנים בקבוצה. "אני לא עובדת עם שחקנים כי יש להם יש נטייה לקחת סיפור ולהפוך אותו למשהו מעניין, פיקאנטי, לפעמים אפילו לפארודיה, עם דגש על ה'שואו'. מבחינתי התנאי הראשון להשתתפות בקבוצה הוא קודם כל יכולת הקשבה. תנאי שני הוא מחויבות לתהליך. ולבסוף, אנשים שעבדו עם עצמם. כל אחד מהמשתתפים הוא מטפל בפוטנציה. וכולם בעלי גישה לבמה, מורים לדרמה ודרמה-תרפיסטים."

מה מייחד את העבודה בקבוצה הירושלמית?

"יש לי עניין לעבוד כקבוצה שהיא חלק מקהילה, כבונה קהילה. אנחנו מתחילים להופיע במרכז קהילתי בירושלים באופן קבוע מתוך כוונה לחזק את תחושת השייכות למקום. דבר נוסף שמייחד אותנו הוא אלמנט שהוספתי לפלייבק מתוך אי-נוחות שהרגשתי בפורמט הקיים. הדגש בפלייבק הקלאסי הוא על הסיפור האישי, הפרטי והוא לא מעגן אותו במשהו יותר קולקטיבי, ובנוסף תחושה של "או.קי. שיחזרנו את הסיפור, עכשיו מה? לאן זה לוקח אותו?" חסר לי שלב. לאלמנט שהוספתי אני קוראת רזוננס (תהודה). לאחר ההחזרה של הסיפור, השחקנים עולים לבמה עם רצף של אסוציאציות שיכולות להיות ציטטות, אגדות, סיפורים מהמקורות, מיתוסים או שירים מוכרים. הרעיון של הרזוננסים הוא לקשר את הסיפור אל הכלל. לדוגמא, באחת ההופעות מישהי סיפרה סיפור שהיא קראה לו "ארבע חתונות ובדידות אחת". היא הייתה בחתונה של חברה ופגשה שם חברה נוספת בהריון ועוד חברות מטופלות בילדים. ברזוננסים השחקנים העלו את סיפור 'תיבת נוח' והתמקדו בחיות שלא מורשות להיכנס לתיבה אם הן לא בזוגות. אני מדמה את הרזוננס לאבן שנזרקת למים שקטים. הסיפור הוא האבן והרזוננסים הם העיגולים שנוצרים בעקבות הפגיעה במים. יש בזה אקט רוחני, פיוטי וטיפולי. זה יכול להיות מצחיק. זה נותן למספר אפשרות להסתכל על הסיפור מפרספקטיבה אחרת."

רונית אוסנברג מנהלת תרבות בדיור מוגן: "בפעם הראשונה שהייתי במופע פלייבק עליתי לבמה מתוך כוונה לספר על הגידול הסרטני שהתגלה בגופי. אבל כשהתיישבתי על כסא המספר, נזכרתי בחוויה מילדותי. המומה מעצמי ומהחוויה שעלתה בי סיפרתי על גן הילדים שכל כך אהבתי כשהייתי בת חמש. אהבתי את הגן, ואת ריחות האוכל שלו. יום אחד הגננת רבקה כעסה עלי וברוב כעסה גזרה את שתי הצמות שלי. כשסיימתי את הסיפור המנחה שאלה "מי תהיה רונית? ומי הצמות? ומי הגננת?". תוך מספר שניות העלו השחקנים את הסיפור. השחקנית ששיחקה את הצמות הייתה קשורה לשחקנית ששיחקה אותי כילדה בעזרת בדים צבעוניים.

יכולתי ממש להריח את הצמות שלי. השחקן שבחרתי לתפקיד הגננת העיר את הסיפור שהיה רדום אצלי במשך שנים. הרגשתי שחילצתי חוויה קשה מהילדות והשתחררתי. יצאתי מחוזקת. אתה יכול לסחוב סיפור כ"כ הרבה שנים ובחמש דקות אתה נפרד ממנו והוא כבר לא מנהל אותך. כמו מפלצות קטנות שחיות בתוכנו ולא עושות לנו טוב. יילדתי מפלצת קטנה שלא כובלת אותי יותר בשלשלאות. הבנתי שזה רק סיפור ושאנחנו חיים סיפורים במקום לחיות בכאן ועכשיו. אני לא רוצה להיות קורבן של סיפורי העבר. הרגשתי שקיבלתי מתנה. המתנה להיות בחירות חדשה עם חלק מהעבר שלי. אתה פותח מתנה ואתה לא תמיד יודע מה היא מכילה. לא תמיד מתנות משמחות את המקבל. אבל מישהו נתן לך משהו באהבה. מישהו חשב עליך. וזה מה שריגש אותי. הם עשו את זה עבורי בכוונה ברורה שאצא לחופשי. היום אני מחכה לסיים את טיפולי הכימותראפיה, להחלים ולהירשם ללימודי פלייבק כמקצוע."

מה בין פלייבק ופסיכודרמה

ג'ונתן פוקס, מייסד שיטת הפלייבק פיתח את שיטתו מתוך הכרות עם הפסיכודרמה. שתי השיטות הן צורות דרמטיות והעיסוק בסיפור
האמיתי משותף להן. אולם הן משרתות מטרות שונות ונעשות באמצעים שונים.
* בפסיכודרמה הפרוטגוניסט (המספר) משחק את תפקידו הוא מול קבוצת המשתתפים. בפלייבק

המספר לא מעורב בהצגת הסיפור. למספר יש הזדמנות לחוות שוב חוויות באופן בטוח. אפשרות להיפרד מהסיפור ולהסתכל על סיפורו ממרחק.

* פסיכודרמה מדגישה את ההתרחשות המדויקת. המספר בונה את ההתרחשות ומשחזר מעצמו עפ"י הסיפור האותנטי.
בפלייבק הפרשנות היא של השחקנים.

* בפסיכודרמה יש 'חוזה טיפולי' המוסכם מראש. המנחה הוא תרפיסט מוסמך. מנחי הפלייבק מגיעים גם מתחומי התאטרון
ולאו דווקא מהכיוון הטיפולי. ג'ונתן פוקס: "הפלייבק לא ממקם את עצמו באזור תרפויטי.
אפשר לספר כל סיפור בכל נושא, גם סיפורים של שמחה ולא רק של סבל וטראומה. בפלייבק אין 'שרינג', אין דיון בעקבות הסיפור.

הפלייבק מזמין לדיאלוג עמוק שלא מחייב ריפוי, פתרון או תשובה. רק עוד סיפור."