תיאטרון פלייבק ברמה הטיפולית ובמופע

עבודת סיכום – תיאטרון פלייבק ברמה הטיפולית  ובמופע

מאת רותם יהל

 מבוא

טכניקת תיאטרון הפליבק פונה לכל אחד ואחד באשר הוא ושמה את האדם וסיפורו במרכז. הוא זוכה להקשבה אמפטית שאת טבעה לומדים משתתפי המופע.

העקרונות המנחים של הפליבק הם:

·        הקשבה למספר- כולל פרטי הפרטים ורחשי הלב

·        שיקוף מתוך שיתוף

·        שיתוף פעולה וכללי עבודה נאותים המכבדים כל משתתף

·        יצירת מרחב בטוח ונינוח

·        קבלה והקשבה ללא שיפוטיות

·        יצירה מתוך אמת – התחברות לכאן ועכשיו

הפן הטיפולי של הפליבק

 כאמור בפליבק המספר הוא מתנדב מהקהל/קבוצה  שרוצה לספר סיפור. בשונה מהפסיכודרמה בה המספר לוקח חלק פעיל בסיפור, בתיאטרון פליבק המספר נשאר צופה בהצגה מה שמאפשר לו לראות את הסיפור מהצד כפי שהוא משוחזר לנגד עיניו , הדבר נותן לעיתים זווית התבוננות שונה וחדשה על הסיפור, המספר מקבל מעין "מתנה" מהשחקנים אשר יכולה לפתוח את עיניו, לחזק את הדימוי העצמי שלו, הן כמספר והן כשחקן המשחק בסיפור של משהו אחר.

באמצעות תאטרון הפליבק ניתן לטפל בהווה בעבר ובעתיד של האדם, הודות לחוויה ההתנסותית  האדם פועל בו זמנית באמצעות הכרה, פעולות וביטוי רגשי. דבר זה מבטיח עבודה אינטנסיבית וסיכוי רב יותר לעורר ספונטאניות והתפרקות ממתח נפשי ומביא לפורקן רגשי עמוק.

יתרונות תרפויטיים נוספים המיושמים בפלייבק:

·        לאנשים יש צורך אנושי לספר סיפורים. תחושת הזהות האישית , מיקומינו בעולם ותפיסת עולמינו באים לידי ביטוי בסיפור.

·        תיאטרון הפליבק יוצר תנאי חממה שבהם יכול האדם לחוות תחושות שייכות, כבוד הדדי, ביטחון והכלה אשר לבדם עשויים לחולל תיקון.

·        היצירתיות האסתטית והאפקטים הטקסיים משמשים כמסגרת להעצמת הסדר הפנימי אצל המשתתפים.

·        האפשרות הניתנת למספר לצפות מזווית מרוחקת ובטוחה בסיפור חייו ומפרספקטיבה שונה זו "לביים" מחדש את סיפור, לשנות סוף טראומתי, להמציא ולפנטז אפשרויות עתידיות  – כל אלו מובילים לשליטה מוגברת במהלך החיים ולהגברת הביטחון העצמי .

החוויה ההתנסותית שלי בקבוצת הפליבק "החברה מאיכילוב"

ברמה האישית :

מזה שנתיים שאני חברה בקבוצת הפליבק "החברה מאיכילוב" הגעתי אל הקבוצה עם רקע בתיאטרון עם צפייה למשהו אחר, חדש ואכן ציפיותיי התממשו. קשה לתאר את החוויה הרגשית שחווים כאשר משקפים למספר את סיפור חייו , ההתרגשות העוברת כזרם חשמלי מהמספר לשחקנים והכרת התודה על שחדרנו ללבו, גורמים להתעלות נפשית הן בקרב השחקנים והן בקרב המספר. גם כאשר סיפרתי סיפור לחברי הקבוצה, שהפכו למעין משפחה עבורי, הרגשתי חום, אהבה , הכלה וקבלה שאני בסדר ודברים החלו להתבהר. עצם העובדה של החשיפה בפני אנשים מביאה את האדם להתבונן בחייו ולהבין תהליכים שחדרו  לתת המודע שלו וכעת בתהליך הסיפור ולאחר מכן בשיקוף מקבלים מימד אחר , אולי מובן יותר שאותו ניתן לעבד ולקבל או שלא , בכל מצב זה בסדר.

לדעתי, ניתן להבחין בין סיפור חד פעמי במופע פליבק לבין שחקן בקבוצת פליבק  שמספר סיפור. במופע חד פעמי המספר אינו ידוע לשחקנים, אנו מתוודעים אליו בפעם הראשונה, שומעים את סיפורו ומנסים לגלות בין השיטים דברים אודותיו שלא נאמרו ישירות בסיפור. במידה והצלחנו המספר מעביר לשחקנים מסר חיובי , הוא מתרגש לעיתים עד דמעות והתרגשות זו גורמת לנו השחקנים לחוש  מעין התעלות  , שנתנו "מתנה" היא מתנה הפליבק.  בקבוצה שלנו השיקופים בחלקם מתוכננים , כלומר חלק מהשחקנים יוצאים החוצה למספר שניות ומתכננים על מה יהיה השיקוף ומי יהיו הדמויות  דבר זה , לדעתי יוצר שיקופים עמוקים מאחר והאינטראקציה שלפני השיקוף בין השחקנים וסיעור המוחות מעמיק את החוויה הן של השחקנים והן של המספר ומועברים דברים נסתרים שהמספר לא תמיד סיפר עליהם. זה לא אומר שבשיקופים לא מתוכננים אין העמקה והתרגשות, אך יש משהו באינטראקציה שלפני שמעצימה את השיקוף.

לעומת זאת, שחקן בקבוצת פלייבק שמספר סיפור חווה חוויה של שיתוף עם אנשים מוכרים וקרובים. הדבר מאפשר לו  לחשוך סיפורים אישיים יותר מחייו שאותם לא היה מספר במופע חד פעמי. בנוסף הוא יכול לספר כמה סיפורים וכך בכל סיפור נפרס רובד אחר בחייו. חברי הקבוצה מכירים אותו ויכולים להרשות לעצמם להעז ולחדור עמוק יותר לעומקי נשמתו.

אני בעצמי סיפרתי מספר סיפורים לחברי הקבוצה והרגשתי שבכל פעם הקבוצה יותר מבינה אותי, מעיזה לבצע שיקופים חודרניים יותר (כמובן ללא פגיעה אישית ושיפוטיות ) יודעת לקבל ולהכיל אותי, מקרינה אלי חום ואהבה שגרמו לי להתרגשות עמוקה.

כאשר שיחקתי דמות מסוימת במופע, נסתי לבחור בדמות שאני מזדהה עמה כדי שאוכל לנגוע במקומות הכאובים של המספר ולראות את התגובה שלו. לעיתים הרגשתי שלא נגענו במקומות אלו וחשתי מעין אכזבה . במקרים אלו תפקיד המנחה לשאול האם המספר רוצה שהשחקנים יתקנו את השיקוף , כך שהמספר יחוש קירבה רגשית ויחווה חוויה מתקנת.

מבחינה טיפולית מספר שמספר סיפור חד פעמי במופע יכול לאחר השיקוף לספוג את ההוויה אך לא להתמודד עמה הלאה , כלומר להחזיר אותה לתת מודע . אך לעיתים החוויה שחווה המספר מהשיקוף פותחת אצלו פצע שמחייבת אותו להתמודד עמו, אולי בטיפול פסיכולוגי או טיפול תרפויטי אחר. בקבוצת פליבק המפגש השבועי עם אותם חברי קבוצה מוכרים והיכולת לספר יותר מסיפור אחד יכולה להוביל את השחקן/מספר לתהליך ארוך יותר של טיפול אולי לא פסיכולוגיסטי במובן המובהק אך מדובר בתהליך רגשי עמוק שהמשתתף עובר עם חברי הקבוצה.

ברמה הקבוצתית מטרת הקבוצה בפלייבק היא :

·        לגעת בלב הסיפור.

·        לאפשר להכיל רגשות עמוקים.

·        לקרוא את הקבוצה/קהל כמו ספר פתוח.

·        לדעת לאבחן מי יושב בקהל/ קבוצה.

בכל קבוצה יש מגוון  רחב של אנשים, אנו כשחקנים צריכים להיות קשובים, רגישים  ואמפתיים לגלות את אלו שסובלים, שמתעלמים מהם, שמרגישים שונים שזקוקים לאוזן קשבת ואותם אנחנו צריכים להזמין לספר סיפור.

גם בקבוצת פליבק שפועלת באופן קבוע יש צורך לעבור תהליך ארוך של היכרות וגיבוש כדי לאפשר לכולם להיפתח ולספר את סיפורם.

אני יכולה להעיד על עצמי שעברתי תהליך עד שסיפרתי את סיפורי הראשון המשמעותי ויכולתי להיפתח לחברי הקבוצה ולקבל מהם שיקופים משמעותיים . ישנם אנשים בקבוצה שעד היום לא חשפו מעצמם ומעדיפים להיות תמיד בצד של השחקנים וזאת לדעתי, גם נסיון להתמודד עם קונפליקטים אישיים. דרך סיפורים של אחרים האדם יכול להתבונן על חייו , להזדהות עם הסיפור ולהבין תהליכים פסיכולוגים על עצמו. גם בתהליך זה יכול הפליבק להיות אספקט טיפולי אקיף.

קבוצה יכולה לחוות תהליכים קבוצתיים דרך הפלייבק. כמו בכל קבוצה יש מפגש בין אנשים-  חלשים,  תחרותיים, רגישים,  ציניים, ביקורתיים הומוריסטים וכו' לעיתים נוצרים קונפליקטים בקבוצה שנובעים מחילוקי דעות לגבי מהות הקבוצה, מטרותיה, קבלת האחר, השונה . הפלייבק יכול לפתור קונפליקטים אלו בקבוצה, דרך השיקופים חברי הקבוצה יכולים להתמודד עם היבטים שלא יכלו להאמר פנים מול פנים. הפתיחות שנדרשת מהשחקנים , האינטראקציה  והכימיה הבימתית כל אלו חייבים להיות בקבוצה על מנת שיווצרו שיקופים מרגשים ומעניינים ומאחר ומטרת הקבוצה בסופו של דבר היא הקשבה ואמפתיה לקהל אזי לבטח היבטים אלו מחויבים ברמת הקבוצה.

מנחה הפליבק

תפקיד המנחה בקבוצת הפליבק הוא להיות רגיש למה שהמספר רוצה לספר, להקשיב , לקרוא בין השורות , לכבד את המספר ולהביע אמפטיה כלפיו.

אסור למנחה לפגוע במספר, לשפוט אותו , לחשוף דברים שהוא לא מעוניין לחשוף או לשתף את המספר בשיקוף (משום שאז זה הופך לפסיכודרמה). אם המנחה הלך רחוק מידי ומבין שהמספר לא מעוניין לחשוף יותר, הוא חייב  לעצור ולתת לשחקנים לשקף את סיפורו. אם המספר לא רוצה לחשוף שמות אמתיים בסיפור, הוא רשאי להמציא שמות בדויים. במידה והמנחה חושד שאחת הדמויות בסיפור יושבת בקהל/קבוצה הוא צריך לבקש את מוכנותו לספר את הסיפור, אסור לסגור חשבונות בתאטרון פליבק.

התחלה של מופע פליבק היא קריטית מבחינת המנחה, הוא צריך למשוך את תשומת הלב של הקהל , לרתק אותם ולגרום להם לשתף פעולה. ניתן לפתוח מופע בעזרת דמיון מודרך לדוגמא להיזכר בתמונת ילדות שמאחוריה מסתתר סיפור. דמיון המודרך פונה לכל החושים ומעורר את המספר לשתף את הקהל בסיפורו. לעיתים ישנם סיפורים שהדחקנו לתת מודע ודרך הדמיון המודרך הקהל חש צורך לפרוק את הסיפור כמו בפסיכותרפיה.  כאשר אין שיתוף פעולה עם הקהל המנחה יכול לבקש  מהשחקנים לספר סיפור וכך הקהל יכול להזדהות עם סיפור זה ולספר סיפור אישי דומה.

במידה והקבוצה לא משתפת פעולה כלל ניתן לבצע שיקופים סביב נושאים , כלומר לבצע אלתור של סיטואציות שונות בנושאים שקשורים לקבוצת היעד.

לדוגמא: קבוצת הפלייבק שלנו העבירה מופע פליבק לנשים שחווה דיכאון לאחר לידה . במקרה הנ"ל היו רק 4 שחקנים ומנחה ולכן האפשרויות היו מאוד מצומצמות, בנוסף חלק מהקבוצה היו נשים  שחווה דיכאון לאחר לידה וחלק היו אנשי צוות טיפולי.  במופע זה לא הצליחו השחקנים והמנחה לגרום להיענות  בקרב הקהל ולכן בחרו לבצע סיטואציות המתאימות לקהל היעד שבסופו של דבר הצליחו לרגש את הקהל.

לעיתים ישנם רגשות שליליים בקרב חברי הקבוצה, על המנחה מוטלת האחריות לאפשר לשחקנים לדבר ולהוציא את הכעסים , לנסות ללמוד אחד על השני , לדעת להקשיב ולקבל ביקורת. המנחה צריך גם להתמודד עם רגשות שליליים וכעסים המופנים אליו, להקשיב לחברי הקבוצה וללמוד דרך ההשקפה החיובית ולא השלילית. האינטראקציה בין חברי הקבוצה היא אינטראקציה של מערכת יחסים שיש לבנות אותה על כבוד, אמון, אמפטיה ויכולת הקשבה ולכן לוקח זמן רב עד שמגיעים להבנה, ולעיתים יש עליות ומורדות שיש לקבלן כדבר טבעי ולהתמודד עמן.

אחרית דבר

הרהורים מסדנת אומנות ההנחיה בפלייבק שהועברה ע"י אביבה אפל בכנס הפלייבק קיסריה  2006 .

בסדנא זו התמקדנו במיומנויות הנדרשות ממנחה הפליבק. לאחר שמשתתפי הסדנא זרקו לאוויר את רעיונותיהם. הגענו למסקנה כי קיימות חמש מיומנויות עיקריות הנדרשות למנחה הפליבק והם : שר הטקס, במאי, תרפיסט, מראיין ומתווך. לאחר מכן התחלקנו לקבוצות וכל קבוצה היתה צריכה להמציא פתיח למופע , מעין טקס פתיחה ע"י השחקנים ותחילה של מופע, כלומר כיצד להכניס את הקהל לשיתוף פעולה עם השחקנים. בכל קבוצה נבחר מנחה אשר יתחיל את המופע. המטרה הייתה להכניס את כל מיומנויות המנחה לתחילת המופע ובעקבותיו לשיקוף הראשון שנעשה ע"י השחקנים.

ברצוני לציין כי כאשר בחרתי בסדנא זו רציתי להבין יותר את חשיבות מנחה הפליבק בתחום הטיפולי.
נבחרתי להנחיית המופע , דבר שהיווה עבורי התנסות מעניינת. ניסיתי ליישם את תפקידי המנחה כפי שאני רואה אותו- רגיש , אמפתי, מסקרן, מעניין ומתווך בין הקהל לשחקנים . בתחילת המופע ניסיתי ליצור קשר עם הקהל בעזרת דמיון מודרך המשתמש בחושים – כיוונתי את הקהל לחשוב על מאכל מיוחד שאכלו והוא זכור להם כאירוע מיוחד, ניסיתי לכוון אותם למקום שאכלו בו את המאכל, להיזכר בטעם, במגע, בריח המאכל ובריחות נוספים שהיו במקום, ביופי ובאסתטיקה שבו הוא הוגש. לאחר מכן בחרתי מתנדב מהקהל שסיפר סיפור שסבב סביב המאכל הנבחר והקבוצה שיקפה שיקוף מאולתר.

התחושות שחוויתי בעקבות ההנחיה היו קודם כל של התרגשות, אולי בשל העובדה שזאת הייתה הפעם הראשונה שלי , אבל גם משום שהייתי צריכה לחשוב תוך מספר דקות על פתיחה למופע וזה די הלחיץ אותי.

דבר שני שחוויתי בהנחיה היא החשיבות שיש בכימיה בין המנחה לשחקנים . בסדנא לא הכרנו אחד את השני והרגשתי ריחוק מסוים וחוסר קשר אישי , דבר שמקשה על ההנחיה, מה שהביא אותי לחשוב על המנחים שלנו בקבוצה שלעיתים מקבלים ביקורת קשה על ההנחיה שלהם במופעים ולרגע הבנתי שהתקפות כאלה לא רק שמקשות על המנחה , אלא לא הוגנות משום שקשה להיות במקום של ההנחיה שאין תמיכה ופידבק מצד השחקנים.

אני שמחה שהתנסיתי בהנחיה , למרות שהייתה מדגמית , הבנתי את חשיבות המנחה כמנהל הטקס- הוא זה שמחזיק את הקבוצה/מופע, הוא זה שגורם לקהל להתענייןולהסתקרן בסיפורים דרך השאלות שהוא שואל את המספר, הוא זה שאחראי לתווך בין הקהל לשחקנים והוא בין היתר אחראי (כמו אבא או אמא) על הביטחון שלהקבוצה. כאשר הקהל נותן בו אמון , גם השחקנים יחושו אמון זה וירגישו יותר בטוחים על הבמה וכפועל יוצא השיקופים יהיו יותר מעניינים ומרגשים.