תיאטרון פלייבק – ריפוי באמנות

תיאטרון פלייבק – ריפוי באמנות

בלי להכביר במילים והסברים. בצפייה במופע, הופתעתי לגלות את עוצמות התחושות שהתעוררו בי נוכחו ואת מידת המעורבות האישית הגבוהה שחשתי. הסיפורים ושיקופיהם נגעו בי זה אחר זה, חלקם הצחיקו אותי מאוד ואחרים רגשו אותי עד דמעות

מאת נמי קלך

פלייבק הוא סוג תיאטרון שפותח בארצות-הברית בשנות ה-70 על-ידי ג’ונתן פוקס. זהו תאטרון שבו ההצגה נבנית באימפרוביזציה על בסיס סיפורים אישיים של הקהל. בהופעת פלייבק מנחה הקבוצה ושחקני הפלייבק מאזינים לסיפור חיים אישי של אדם מהקהל, ולאחר מכן מציגים אותו מולו בדרך דרמטית מזוויות ראיה שונות ומציעים לו פרשנויות שונות לסיפורו, תוך שימוש בטכניקות קבועות, במטאפורות ובסגנונות משחק שונים. מבנה ההופעה הוא קבוע ומתנהל על פי מוסכמות וסדרים ברורים. במשתתפים נכללים קבוצת השחקנים, המנחה והקהל, אשר מקרבו עולים המספרים. המנחה אחראי להכשרת קבוצת השחקנים, למציאת המספרים ולראיונם תוך הקשבה אמפתית.

השלב הראשון במופע הוא חימום הקהל. המנחה מנהל דיאלוג עם הקהל בו הוא מסביר מה זה פלייבק ומזמין את הקהל לחשוב על חוויות שהיו רוצים לשתף בהן ולהביאן למופע. מתנדב מוזמן לבמה, אל כיסא המספר שליד המנחה, ומתחיל שלב הראיון בו המנחה מראיין את המספר לגבי סיפורו תוך ניסיון לחשוף את הסיפור ולהוציא ממנו רמזים שיעזרו לשחקנים להציגו. לעתים המספר מתבקש לבחור שחקנים מהקבוצה שישחקו דמויות מפתח מסיפורו, ולעיתים השחקנים עצמם בוחרים את מי/מה לשחק. בשלב ההיערכות האורות מונמכים, לעיתים מוזיקאי מתחיל לנגן, השחקנים בוחרים את אביזרי הבמה, ומיד מתחיל שלב ההצגה התיאטרלי של הסיפור – השיקוף – תוך שימוש בטכניקות פלייבק שונות. בזה אחר זה מועלים מספר שיקופים המציגים את הסיפור בצורות שונות. בתום השיקוף מגיע שלב ההכרה, בו השחקנים פונים לעבר המספר במבטם, כאומרים שעשו כמיטב יכולתם לשקף את הסיפור. בשלב זה המוקד חוזר למנחה ולמספר. המנחה מאפשר למספר להגיב ומברר אם הוא מרגיש שהשיקוף התאים לו ותרם לו. הוא מציע לו לשנות, להדגיש או לשפר משהו שראה על הבמה, אם הוא מעוניין בכך, כך שהמילה האחרונה היא שלו. באם המספר חש פגוע, או אינו מקבל את פרשנות המציגים כתקפה או נכונה עבורו, הוא יכול לבקש תיקון, ואז מציגים השחקנים את השיקוף בצורה אחרת שאמורה להיות נכונה יותר עבורו. ניתן לשנות את סוף השיקוף, להציגו בדגשים אחרים וככלל לנסות ולהתאימו יותר למספר.

לתאטרון פלייבק נחשפתי כאשר הזמינוני לצפות במופע תאטרון "מיוחד", מבלי להכביר במילים והסברים. בצפייה במופע, הופתעתי לגלות את עוצמות התחושות שהתעוררו בי נוכחו ואת מידת המעורבות האישית הגבוהה שחשתי. הסיפורים ושיקופיהם נגעו בי זה אחר זה, חלקם הצחיקו אותי מאוד ואחרים רגשו אותי עד דמעות. במיוחד נחרט בזיכרוני סיפורה של בחורה אשר חווה קשיי התנתקות מאמה החונקת. שחקן שיחק את דמותה כמנהלת מאבק פיזי מול קיר אשר מעיף אותה לאחור שוב ושוב, כשהיא מתחננת: " … אמא, תני לי ללכת, זוזי קצת … ". לאחר מאבק מתמשך ומתסכל נעמד השחקן קפוא, המום, כשמבטו קדימה אל עבר הכלום, הושיט יד קדימה ואמר בקול חלוש: " … רגע, אמא, חכי… לאן את הולכת?! אמא! … " . פרשנותו זו לסיפורה נגעה בי לא פחות מאשר במספרת עצמה. חוויתי העוצמתית כצופה בפלייבק הביאה אותי להצטרף לקבוצת פלייבק בעצמי ולגלות את כוחו העצום של פלייבק והשפעתו על כל משתתפיו. כמו כן, עלו בי שאלות רבות: מה יכולות להיות השפעות מופע שכזה על המשתתפים? האם בתהליך טמונות גם סכנות? מה מידת היכולת להציג סיפור חיים של אדם כשהמידע שיש לי עליו הוא מאוד מוגבל ומינימלי? האם מופע מעין זה הינו זרם תאטרוני אמנותי גרידא או שמא הוא יכול להיחשב ככלי תרפויטי? האם השחקנים מוכשרים לכך?

מחקרי זה יעסוק בשאלות אלו ואחרות. טענתי היא כי נוסף על היותו של פלייבק זרם תאטרוני, ניתן לראותו גם ככלי בעל ערך ריפויי. על מנת להוכיח טענה זאת, אבדוק תחילה כיצד פלייבק מגדיר את עצמו ומציג את מטרותיו, תוך הבאת גישות שונות של העוסקים בו. לאחר מכן, אבחן מה בין פלייבק להופעה תאטרונית ואשווה בינו לבין הפסיכודרמה, שהיא שיטה טיפולית מוצהרת. כמו כן, אנסה לעמוד על כוחו הריפוי, באמצעות הצגת עמדותיהם של מייסד פלייבק ושל מנחים, שחקנים, צופים וחוקרים העוסקים בתחום. לבסוף אבחן מהן הסכנות הטמונות בהשתתפות בחוויית פלייבק.

תאטרון פלייבק: הגדרה ומטרות

ג’ונתן פוקס, מייסד פלייבק, הגדיר את פלייבק כתאטרון קהילתי פסיכו-דרמטי הנועד להסביר לקהילה את עצמה. הוא התבסס על מורנו, מייסד הפסיכודרמה, וציין כי זוהי דרמה בה ההפרדה הדיכוטומית בין האסתטי לטיפולי הנה חסרת משמעות. הכנות והיושר של כל המשתתפים חשובה יותר מיכולת המשחק של השחקנים או יכולות הסיפור הדרמטיות של המספרים. לפיכך המשימה הראשונית היא ליצור קונטקסט של תקשורת בין השחקנים לקהל ובין הקהל לבין עצמו, בעקבותיו מגיע שיתוף אישי בעל חשיבות אמפתית לנוכחים. הוא מוסיף כי במקביל לעניינו של פלייבק במיצוי הפוטנציאל הטיפולי, החינוכי והקהילתי שלו, הוא גם מוכוון למימוש הפוטנציאל האומנותי שלו כתאטרון. לאומנות יש את היכולת להעביר את האמיתות הקשות ביותר בצורה חיובית, וככזאת היא טיפולית מאוד.

ניתן למצוא גישות שונות באשר לסוגיה האם פלייבק הינו מופע תאטרוני או כלי תרפויטי בקרב העוסקים בפלייבק בישראל. אביבה אפל, מנהלת קבוצת הפלייבק "משחק מהחיים", מתמקדת בכיוון האומנותי התיאטרלי ומדגישה כי על אף שהחוויה יכולה להיות חוויה מרפאת, היא אינה מתיימרת להוות תהליך טיפולי, שכן היא חד פעמית. נורית שושן, שחקנית ומנחה מוסמכת, סבורה כי פלייבק הוא בראש ובראשונה אמנות, מציינת כי כל אמנות היא בשביל הנשמה ומדגישה את הנחמה המופקת בעת שאדם מספר את סיפורו. דני נבט, העומד בראש קבוצת פלייבק באר-שבע, מדגיש שהוא במאי– "איש של תנועה ותאטרון ויזואלי" – ולא תראפיסט וכי קבוצתו משתמשת בסיפור אישי כחומר לתאטרון. עם זאת, הוא מאמין בתרפיה הנובעת מהשיקופים ומעודד את קבוצתו להעמיק ו"ללכת עד הסוף" בכדי לגעת במספר. פזית אילן-ברקוביץ’, דרמה-תרפיסטית המרכזת את קבוצת הפלייבק "מראות", רואה את קבוצתה כנוטה לכיוון הטיפולי ומדגישה את חשיבות הזהירות, הרגישות והמודעות לגבולות, שכן מדובר באירוע חד פעמי: " … המטרה שלנו היא לאפשר למספר לקבל חוויה רגשית, לראות את הסיפור שלו מזווית אחרת … כמובן חשוב שהמוצר יהיה איכותי גם מההיבט הדרמטי."
עדי ברק, מנחה ושחקן בקבוצת פלייבק, אומר שהמטרה הראשונה בחשיבותה היא לגעת במספר, שהמטרה השנייה היא תאטרון טוב מבחינה אסתטית.

מה בין פלייבק להופעה אומנותית תאטרונית

אניח בצד בשלב זה את בדיקת קיומו/העדרו של הערך המוסף של תאטרון פלייבק (כמה נוח..), לצורך התמקדות נקודתית בערכו האומנותי כהופעה תאטרונית. כאמור, פלייבק הוא זרם תאטרוני אשר מקיים הופעות בהן שחקנים מציגים מול קהל. אמנם גישת זרם זה היא שבכל אדם חבויה יצירתיות וכל אחד יכול למצוא את "השחקן שבו", אך עם זאת ניתן לראות כי מושם דגש רב על יצירת תאטרון טוב מבחינה אסתטית תוך התמקדות בטכניקות משחק ואלמנטים תאטרונים שונים, שכן הם המהווים את הבסיס האלמנטרי שמאפשר לקהל לקבל, להעריך ולחוות את שלל האספקטים השונים הנובעים מפלייבק.

הכשרת השחקנים כוללת למידת טכניקות משחק, עבודת גוף ותנועה, שימוש נכון בקול, עמידה נכונה על במה, נוכחות בימתית, עבודה על דמויות בדרכים שונות ושימוש בחלל ובאביזרים. בעיקר מושם דגש על "אמנות האלתור", כפי שזאת מוגדרת על ידי קרין בטינה גיסלר, תוך טענתה כי אלתור היא מיומנות נרכשת וככזאת יש לתרגל. בין מיומנויות האלתור החשובות שעל שחקן פלייבק ללמוד היא מונה את היכולת לתרגם מחשבות ורעיונות לדימוי פיזי בימתי בזריזות ובבהירות; "קבלת הצעות" על הבמה והשתלבות עם התפתחות הסצנה; תמיכה בפרטנרים ו"דחיפת" הסצנה קדימה. כמו כן, על שחקני פלייבק מוטל להיות "שחקנים קבוצתיים". עליהם למצוא בכל רגע נתון את האיזון העדין והמדויק בין כל צרכי הסצנה. שחקן צריך ללמוד להבחין בין מצבים בהם רצונו משרת את הסצינה, בהם עליו להיות אקטיבי ולתפוס פוקוס, לבין מצבים בהם עליו להעביר פוקוס לאחרים ולהוות פרטנר טוב גם באופן פסיבי יותר כאשר זה משרת את הסצנה.

מה בין פלייבק ופסיכודרמה

פוקס פיתח את שיטתו מתוך היכרות עם הפסיכודרמה, תורה שפיתח, כאמור, מורו משה מורנו קבוצת הפלייבק הראשונה הוקמה במהלך לימודיו של פוקס בבית הספר Beacon לפסיכודרמה של מורנו והורכבה בעיקר מפסיכודרמטיסטים. יחד עם זאת, זוהי כלל לא דרישת קדם של פלייבק, הדלת לעיסוק בפלייבק פתוחה בפני כל המעוניין בכך. הדמיון בין השיטות נובע מכך ששתיהן צורות דרמטיות העוסקות בסיפור אמיתי, אולם הן משרתות מטרות שונות הנעשות באמצעים שונים: בפסיכודרמה, הפרוטגוניסט, שהוא המספר שמהווה את גיבור הסיפור, משחק את תפקידו הוא מול קבוצת המשתתפים.

בפלייבק, לעומת זאת, המספר לא מעורב בהצגת הסיפור ויש לו הזדמנות לחוות שוב חוויות באופן בטוח, אפשרות להיפרד מהסיפור ולהסתכל עליו ממרחק. פסיכודרמה מדגישה את ההתרחשות המדויקת – המספר בונה את ההתרחשות תוך שחזור הסיפור האותנטי, ואילו בפלייבק הפרשנות היא של השחקנים, הבוחרים את הדגש שלהם ואת האופן בו יציגו אותו מול המספר. בפסיכודרמה יש "חוזה טיפולי" מוסכם מראש, המנחה הוא תרפיסט מוסמך והמטרה המוצהרת היא טיפולית. אך מנחי ושחקני הפלייבק לאו דווקא מגיעים מתחום טיפולי, לא בהכרח בעלי הכשרה כמטפלים ומגיעים בעיקר מתחום התאטרון. פוקס מציין:

" … הפלייבק לא ממקם את עצמו באזור תרפויטי. אפשר לספר כל סיפור בכל נושא, גם סיפורים של שמחה ולא רק של סבל וטראומה. בפלייבק אין ‘שרינג’ [שיתוף], אין דיון בעקבות הסיפור". הוא מוסיף ואומר כי: " … פלייבק מזמין לדיאלוג עמוק שלא מחייב ריפוי, פתרון או תשובה. רק עוד סיפור." תהליך ריפויי לא מחויב להתקיים כאמור, אך האם אלה הם פני הדברים בפועל?

"פלייבק הוא לא תרפיה" – האמנם? על כוח הריפוי של פלייבק

פיטר רייט, שהינו חוקר שכתב את עבודת הדוקטורט שלו על פלייבק, מתייחס לאפקט הנובע מחוויית פלייבק כבעל כוח ריפויי. הוא מעדיף את השימוש במילה ריפויי (healing) על פני שימוש במילה טיפולי (therapy). האפקט כולל תחושה של אישור מחדש, חיזוק הראייה העצמית, תחושת קתרזיס והבנה הנובעת מלמידה. הוא מתאר את חווית הצפייה בפלייבק כדינמיקה מלמדת-ריפויי המספקת פרספקטיבות שונות לגבי תחושות ופתיחת דלת לתפישה מחודשת של החוויה. פוקס מדגיש את הערך המוסף הנובע מהאפשור למספר ליצור סוף חדש לסיפורו המומחז בשיקוף. חוויה אשר לא מספקת במציאות, יכולה להסתיים בצורה חיובית בהופעה הדרמטית, כשהערך המוסף כאן הוא שהאדם לומד כי הוא האחראי לאפשרויות שלו.

נורית שושן, שעבדה עם נפגעי טראומה בטכניקות פלייבק, אומרת " … בבהירות ובביטחון מלא: תאטרון פלייבק עוזר לריפוי", ומראה כי במהלך הופעה כל המשתתפים עוברים תהליך ביחד, בו זמנית: הסיפור ושיקופו מעלים אסוציאציות וזיכרונות של הצופים בקהל, וכך הם עוברים חוויה רגשית הקשורה בחוויות שלהם; הצגת הסיפור בדרך יצירתית מהווה בשביל השחקנים קישור ישיר לרגשותיהם ולאסוציאציות שעולות בהם נוכחו ומחברת אותם לחוש היצירתיות שלהם; למספר ניתנת במה לשיתוף חוויותיו, קבלת הקשבה, תמיכה ומתן הכרה ולגיטימציה לתחושותיו. עצם הנגיעה בסיפור וצפייה בו ממקום בטוח וממרחק מאפשרת לאדם להתחבר מחדש לרגשותיו, לכוחות שבו, ליצירתיות ולאסוציאציות החופשיות מהם היה מנותק כתוצאה מהטראומה. השיקופים יוצרים תחושת "ביחד" בין כל המשתתפים, ותחושת "ביחד" יוצרת תחושת ביטחון. נראה אם כן כי השפעות פלייבק נוגעות בקבוצת השחקנים, בקהל הצופים ובמספר עצמו. בפסקאות הבאות אתמקד בהשפעות על המספר ועל הקהל.

עדי ברק גורס כי פלייבק לא מתיימר להציע פרשנות פסיכולוגית, אלא מציע נרטיבים, שהם אופציות שונות להסתכל על חוויה אישית. נקודת ההנחה היא כי האדם הוא זה המספר לעצמו את סיפור חייו, ומכאן הוא יכול לבחור כיצד לעשות זאת. פעמים רבות אנשים מספרים לעצמם את סיפורם בדרך שאינה מיטיבה עימם. פלייבק מציע אפשרויות הסתכלות חדשות בדרך שמיטיבה יותר עם המספר. ככל שהחוויה קשה או טראומתית יותר כך קשה יותר לאדם למצוא בעצמו אלטרנטיבות ולכן הצבת אלטרנטיבות חיוביות בפניו תורמת לו. שחקני הפלייבק, המיומנים בהקשבה, מצליחים מתוך מרחק ובאמצעות היצירתיות שלהם לראות ולהראות למספר דרכים אחרות המיטיבות עמו יותר להסתכל על סיפורו. ברק משתף בחוויות שלו כמספר בפלייבק: הוא סיפר על היותו שרוי בתחושת דכדוך. קבוצת השחקנים עלו על הבמה בעליזות בעודם רוקדים ושרים "משעמם לי…". ברק אמר שהשיקוף אשר הראה לו זווית הומוריסטית גרם לו לצחוק על עצמו ולהשתחרר: " … מאז הפסקתי להגיד ‘אני מסכן’ והתחלתי להגיד ‘אני משועמם’!".

אחת ממטרות ההופעה, כפי שמציין ברק, היא שהקהל ירגיש כאילו נגעו גם בסיפור שלו. הקהל מתרגש, מתחבר, מזדהה, חש שלמד משהו וממשיך להרהר בסיפורים ובשיקופים לאחר ההופעה. לשם כך, על שחקני פלייבק להיות קשובים גם למה שלא נאמר בסיפור, לדלות את הסאב-טקסט החבוי מאחורי הדברים ולבחור באופן מודע וזהיר אילו אלמנטים להדגיש. בדרך זאת, השיקוף יציג תמונה המאירה את העומקים בעולמו של אדם, הקהל ירגיש חיבור והזדהות עם המספר וסיפורים טריוויאליים לכאורה יבטאו אמת אנושית עמוקה. לדוגמה: בחורה סיפרה על יום עבודה ארוך ומפרך במיוחד כמלצרית קייטרינג אשר בסיומו נוכחה לדעת כי התבלבלה ועבדה במקום הלא נכון ולא מתכוונים לשלם לה. ברק אומר כי משהו בעליבות הזאת נגע בו וריגש אותו מתוך הזדהות ואמפתיה. הסיפורים הפשוטים, הוא מוסיף, הם אלה שיכולים מאוד "לגעת". פלייבק מוציא את הסיפור מהבנאליות שלו ונותן למקום והכרה לכאב נקודתי של אדם ואף של הצופים בקהל אשר משליכים על הסיפור את חוויותיהם שלהם.

לאה אהרוני, פסיכולוגית קלינית, מוסיפה ואומרת כי הצופים בקהל חווים קתרזיס רגשי כפול שכן הם חשופים הן לסיפור מפי המספר והן לפרשנויות השחקנים ויכולים להבחין בפערים ביניהם. עצם שמיעת הסיפור מהווה חוויה בפני עצמה המאפשרת הזדהות, הדרכת דמיון האדם, הצפת רגשות ותגובות נגד פנימיות להם ושיפוט קוגניטיבי. האינטרפרטציות הקבוצתיות לעיתים מדגישות אלמנטים שונים מאלה שנקלטו על ידי הצופה ומעוררות בו רגשות נוספים.

נגה נשר, עובדת קידום נוער, הסתייעה במודל תאטרון פלייבק ככלי טיפולי בעבודה עם נוער מנותק. מטרותיה היו יצירת סבלנות, אמון, פתיחות, בניית ביטחון עצמי, ומניעת בעיות התנהגותיות. היא מציינת את יתרונה של שיטת פלייבק בכך שאינה מאיימת על המשתתפים בזכות "אלמנט ההרחקה". היא מפרטת את היתרונות התרפויטיים המיושמים בפלייבק: מילוי הצורך האנושי של אדם לספר את סיפורו אשר מחזק את תחושת זהותו האישית; פלייבק יוצר תנאי חממה בהם יכול האדם לחוות תחושת שייכות, כבוד הדדי, ביטחון והכלה אשר לבדם יכולים לחולל תיקון; האפשרות הניתנת למספר "לביים" מחדש את סיפורו, לשנות סוף טראומתי, להמציא ולפנטז אפשרויות עתידיות – כל אלה מובילים לשליטה מוגברת במהלך החיים ולהגברת האוטונומיה והבריאות. נשר מציינת כי בתום התהליך ניכר שיפור באווירה הקבוצתית ובהתנהגות חבריה. הנערים/ות גילו סובלנות, פתיחות, אמון וקשב רבים יותר. חלקם נראו בטוחים יותר בעצמם וספונטניים יותר בהתנהגותם.

הסכנות הטמונות בפלייבק

נראה אם כן, כי בפלייבק טמונות אפשרויות לרווח נפשי משמעותי, הן בשימושו בעבודה קבוצתית פנימית והן בצורתו כהופעה תאטרונית. אך יש לבדוק מהן ההשלכות השליליות האפשריות על הנפש הטמונות בחוויה. חשיפת עולמו האישי של אדם באופן פומבי בפלייבק מעלה בעיות רבות שיש להתמודד איתן: לא ניתן לדעת האם המספר לוקח סיכון רב מדי בספרו את סיפורו; הסיפור עלול לערב אנשים בקהל שלא נתנו את אישורם לספרו ולשקפו; הסיפור עלול לחשוף התנהגויות/תפישות שלא מקובלות על השחקנים ו/או על הקהל; שחקני פלייבק עלולים לנצל את המספר וסיפורו בכדי לעשות תאטרון טוב; וככלל, גבולות ההופעה אינם ברורים.

פוקס מציין שכאשר המספר מתקשה מאוד לבחור שחקן שישחק את עצמו או כאשר מסופר סיפור בעל תוכן מאוד טעון שלא נחשף בו אף רמז לגבי משמעותו הרגשית עבור המספר, על המנחה להימנע מלהציע הצגה מוקצנת ועליו להשגיח על המספר בקפידה. לדידו, מקרים אלו מהווים אינדיקציה לכך שהמספרים הם בעלי מבנה אגו חלש כך שהסיפורים שלהם מתאימים יותר לפסיכיאטר מאשר לשחקנים. על השחקן למצוא את הטון ההולם את הסיפור ואת המספר, לשלב בין העזה, שהיא חיונית ותורמת לבין מידה של זהירות ולמצוא את הפרשנות הנכונה. ניתן לראות כי הבחירה הסופית של מה לשקף, באיזה אופן ועל מה לשים דגש היא של מנחה ושחקני הקבוצה, אשר ברובם הנם חסרי הכשרה כמטפלים, שכן הכשרת שחקני פלייבק אינה שמה לה כתנאי הכשרה מעין זו.

אהרוני מצביעה על מספר מצבים מסוכנים העלולים לנבוע מכך. לעיתים, אדם יכול לספר סיפור בעל מטען מאוד רגיש עבורו, שאינו מודע לו, עקב מנגנוני הגנה כהדחקה והכחשה. השחקנים יכולים להציג בפניו באופן מודגש אלמנטים מסוימים שהוא אינו מוכן נפשית להכיר בהם או להתעמת איתם ולפרוץ את מנגנוני ההגנה שלו בטרם הוא מוכן לכך. במקרים כאלו, המספר אטום בפני הפרשנות ויכולה להתעורר בו התנגדות חזקה ואף כעס נוכח השיקופים. בעייתיות נוספת היא שהאינפורמציה שיש לשחקנים על המספר היא מאוד מוגבלת, פרשנותם אינטואיטיבית בלבד ולעיתים שחקנים עלולים להציג אינטרפרטציה הרסנית עקב השלכת בעיותיהם שלהם על עולמו של המספר.

אציג מספר דוגמאות להתמודדות אפשרית עם הבעיות שהוזכרו לעיל. ברק אומר כי בעת מספר חולק סיפור ובאופן בו הוא עושה כן הוא נותן מסגרת שבתוכה מוגדר לשחקנים חופש הפעולה שלהם. יש לזכור כי הסיפור הוא בבעלות המספר הנותן לקבוצה זכות ליצור ממנו, זכות המוגבלת בזמן ומותנית ברגישות, הקשבה ועדינות מצדם. ברק שיחק בהופעה מול משפחות שאיבדו בני משפחה בפיגועים. כשעלה מישהו וסיפר על פחדיו מנסיעה לאוסטרליה למרות רצונו העז לנסוע, ברק התלבט אם לשקף את פחדיו כקשורים במות אחיו. למרות האפקט הדרמטי הפוטנציאלי הוא בחר לוותר על רעיונו: " … הוא לא הזכיר את אח שלו בכלל. הוא לא ‘ביקש’ את זה ולכן אני לא אשקף את זה". הופעה אחרת הייתה במסיבת פרידה שאורגנה לקבוצת מורים שפוטרה. בהופעה נכחה גם המנהלת המפטרת. המספרים חלקו את כאבם וכעסם, שכוון גם נגד המנהלת. השחקנים, תוך מודעות לרגישות הסיטואציה, בחרו "לא לעשות ממנה מפלצת", אלא לבטא בשיקופים גם את קולה שלה. בנוסף, הם הזמינו גם אותה לספר את סיפורה ונתנו ביטוי לכאבה. דוגמה נוספת היא מקרה בו סוהר סיפר בגאווה על שהרביץ לאסיר. על השחקן היה מוטל לשקף את תחושותיו מבלי לשפוט אותו ולאחר מכן שיתף את חבריו השחקנים בקושי העצום שהרגיש כשהיה צריך להיטיב עם אדם שהוא מגנה את מעשיו. למרות קושי זה, הוא בחר לדבוק במה שתפש כמהותו של פלייבק – טובת המספר. אך ברק מציין כי בחירותיו נעשות מתוך תפישתו שלו את מהות פלייבק, וכי הגבולות נותרו לא מוגדרים.

סיכום

הדוגמאות שהובאו לעיל מראות מספר דרכי התמודדות מול הקשיים והאתגרים המתעוררים בפלייבק. אלה דוגמאות מקומיות בלבד אשר אינן מעוגנות בתיאוריה מוגדרת. גבולות ההופעה אינם מוגדרים ובחירות העוסקים בתחום מבוססות אך ורק על אינטואיציה ופרקטיקה.

תאטרון פלייבק הוא אכן מופע אומנותי, אך לא ניתן להתעלם מהאלמנטים התרפויטיים הגלומים בו. נראה כי אלה מבין העוסקים בתחום המצהירים כי זוהי אמנות שאין לראותה ככלי טיפולי, מתחמקים מלקרוא לילד בשמו. ככל הנראה הסיבה לכך נעוצה בהעדפה שלא לקחת אחריות מלאה על ההשלכות המסוכנות העלולות לנבוע כתוצאה משימוש לא הולם בכוחו העוצמתי של כלי זה. מצד אחד, הגדרת פלייבק כמופע תאטרוני בלבד אינה מאיימת על הקהל ואינה מתיימרת לחולל מהפכה בחייו, אך מצד שני, הגדרה זאת אינה מציגה בפניו את התמונה במלואה ובכך אולי מונעת ממנו לעשות בחירה מודעת ואחראית בהשתתפותו הפעילה והמעורבת בחוויה. אמנם סבורה אני (ואולי בוחרת להאמין…) שרוב העוסקים בתחום עושים את עבודתם מתוך רצון טוב וערכים נכונים, אך מסופקני אם יש די בכך בכדי לממש את הפוטנציאל הגלום בפלייבק באופן ראוי, מבוקר ואחראי. באם שרביט ההחלטה היה ביד, הייתי משלבת בהכשרת שחקני פלייבק הכשרה טיפולית מקצועית, ההכרחית בעיני, ומנסחת גבולות ברורים שיתחמו את כל אשר פרוץ כיום. את שרביט מטאפורי זה אני מעבירה לחוקרים נאמנים נוספים (בברכת יאללה יאללה) ומציעה להמשיך ולחקור מה ראויים להיות הקריטריונים על פיהם תובנה הכשרת שחקני פלייבק בכדי שתכלול הכשרה טיפולית. בין כיווני המחקר הנוספים אוכל להציע את בחינת ההשפעות הרגשיות של פלייבק על שחקניו והשוואה מעמיקה בין פלייבק לבין גישות טיפול קבוצתיות.

במחקר זה הוצגו ממצאים המצביעים על היותו של פלייבק כלי בעל ערך ריפויי בד ובד עם היותו מופע תאטרון אומנותי. ניתן לטעון כי בדרכי להוכיח את טענתי התפרסתי על אספקטים רבים מדי של פלייבק, זאת כיוון שנושא זה נוגע לי מאוד ברמה האישית ואספקטים אלה מעסיקים אותי רבות בחיי היומיום שלי. מה גם שמעורבותי האישית בפלייבק גורמת, אפריורית, להטיה מחקרית אשר תקוותי היא כי הצלחתי להתגבר עליה ולבחון בעין אובייקטיבית, ככל האפשר, את פני הדברים.